החלטתי להרשיע את הנאשם בעבירת איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.
1. מעובדות כתב האישום, עולה כי ביום 18.3.09, בשעה שאינה ידועה למאשימה, בכלא השרון, איים הנאשם על מפקד הכלא, מר יוסף מדאמס (להלן: "
המתלונן"), בכך שאמר שאם ידע כי חברתו עומדת מאחורי אי יציאתו לחופשה, הוא ישחט אותה מקצה לקצה, והוסיף סימן על צווארו.
2. הנאשם כפר במיוחס לו וטען כי אך אמר למתלונן, במהלך ראיון לצורך יציאה לחופשה, שאינו ראוי להיות מנהל.
3. מטעם המאשימה העידו המתלונן ועו"ס בית המאסר הגב' מאיה ברזן (להלן: "
ברזן"). מטעם ההגנה העידו הנאשם ומר ראיק אבו טריף (להלן: "
אבו טריף").
4. לאחר שהתרשמתי מטענות הצדדים, ראיותיהם, אותות האמת שנגלו במהלך הדיון ומכלול נסיבות העניין - שוכנעתי כי המאשימה עמדה בנטל החל עליה והוכיחה מעל לכל ספק סביר שהנאשם ביצע את העבירה המיוחסת לו. קבעתי כי הנאשם פנה למתלונן באמירה ובהתנהגות מאיימות כנוסח כתב האישום ולא נתתי אמון בגרסתו, לפיה אך אמר לו שאינו ראוי להיות מנהל.
פרשת התביעה
5. גרסאות עדי התביעה מהימנות בעיניי, משהשתלבו זו בזו, לא נסתרו ולא נמצא מניע פסול בבסיסן. בחינת גרסאותיהם, על רקע גרסאות הנאשם, מלמדת כי ניתן לקבוע ממצאים לחובתו במידת הוודאות הנדרשת במשפט הפלילי.
6. נתתי אמון מלא בגרסת המתלונן, שלא נסתרה בסתירות אמיתיות. המתלונן העיד לפרוטוקול הדיון כי ראיין את הנאשם במשרדו של מנהל האגף, מכח תפקידו כמפקד כלא השרון וכחוליה אחרונה בשורת הממליצים אשר להוצאת אסירים לחופשות. ובמהלך הריאיון, העלה הנאשם טענה לפיה המתלונן מונע ממנו לצאת לחופשה וביקש הסברים לכך.
המתלונן הסביר לנאשם כי הוא מונע ממנו לצאת לחופשה בשל תיק פתוח נגדו בגין אלימות. הנאשם טען כי בידו פרוטוקול המלמד על סגירת תיק זה, אך מבדיקה שערך המתלונן התברר שאין המדובר באותו תיק. בעקבות זאת וכדברי העד, הנאשם: "
נשמע נסער...
עצבני, ובאיזשהו שלב במהלך הדיון אמר ... שאם אני אדע שהחברה שלי עומדת מאחורי זה שהוא לא יצא לחופשה, הוא ישחט אותה, וסימן עם הבוהן שלו על הצוואר - בסימן שחיטה".
המתלונן ביאר את תחושותיו לנוכח התנהלות הנאשם, בזו הלשון: "
במעמד הראיון האסיר היה עצבני מאוד, לחוץ והתשובות של היו אימפולסיביות. הרגשתי שמדובר באדם אגרסיבי. חשתי איום מסויים בהתנהלות שלו, בהתנהגות שלו. אסיר שמצביע על צוואר בסימן שחיטה כלפי החברה יש בו גם פוטנציאל לתקוף מי שיושב מולו, במקרה זה זה היה אני, לכן חשתי חוסר נוחות כתוצאה מהאגרסיביות שלו והכעס שלו" (ר' פרו' עמ' 13).
בתגובה למעשי הנאשם, סיים המתלונן את הריאיון עמו, הוציאו מהחדר והעביר "
דיווחים מסודרים". בהמשך היום דווח למתלונן כי "
הנאשם מתכוון לפגוע בעצמו" ולכן נתן:
"הנחייה לכבול אותו למיטה, זה נוהל שאנו משתמשים בו כדי להרגיע אסירים לפרק זמן קצוב עד שיקבל טיפול מסודר"(ר' פרו' עמ' 14 שו' 1-14).
המתלונן לא מהר להגיש תלונה אודות מעשי הנאשם שכן, כדבריו: "
מעבר לדיווחים שהוצאו כפי שציינתי, לא נתבקשתי להגיש תלונה במשטרה, רק כעבור התקופה הזאת נתבקשתי להגיש תלונה במשטרה בגין האירוע של האיומים"(ר' פרו' עמ' 14 שו' 17-20).
אשר לגרסת ההגנה, מסר המתלונן כי: "
הוא איים במפורש. אמר את המילה אני אשחט אותה, והצביע עם היד על הצוואר, וסימן את הסימן של השחיטה. זה היה ברור מאוד" (ר' פרו' עמ' 14 שו' 29-32).
המתלונן הוסיף ופנה לקצינת אלמ"ב במשטרת ראשון-לציון שכן: "
הנוהג במקרים של אלמ"ב אנו מפנים לתשומת לב הקהילה בנושא אירועים חריגים, כך נהגנו באירוע זה... כאן אני מספר על האיום של האסיר, ועל הסימון לשחיטה" (ר' פרו' עמ' 15 שו' 22-25).
7. בחקירתו הנגדית, נותר המתלונן איתן בגרסתו כפי שנשמעה בחקירתו הראשית. המתלונן הבהיר כי חש מאוים מחמת אמרות הנאשם והדבר לא אוזכר בתלונה שהגיש, מאחר ולא נשאל על כך דאז. עם זאת, המתלונן לא ביקש להעצים את המיוחס לנאשם, כסממן נוסף לאומדנת מהימנות גרסתו ושלל כי חשש לחייו, וכדבריו: "
לא חששתי לחיי. אמרתי שחשתי מאויים בשל האגרסיביות שלו והכעס. את מרגיש אי נוחות, לא חשבתי שירצח אותי, אתה מרגיש את הכעס שמופנה כלפיך כמי שמקבל החלטות בבית הסוהר. בהחלט יש תחושה של פחד מסויים" (ר' פרו' עמ' 17 שו' 9-11).
עוד הוסיף והבהיר כי לא הגיש תלונה מידית למשטרה, שכן: "
אני לא אמור להגיש תלונה במשטרה אלא אם אני מתבקש לעשות כן. אנו מעבירים דיווח לגורמי הקהילה והם פונים לקורבן, והיא אומרת אם היא רוצה להגיש תלונה או לא" (ר' פרו' עמ' 17 שו' 3-2).
התרשמתי כי המתלונן פעל מתוקף תפקידו ודיווח לגורמים הרלוונטיים על מעשי הנאשם. משנדרש להגיש תלונה במשטרה לשם המשך טיפול באירוע האישום, פעל בהתאם.
עוד התרשמתי מהאותנטיות שבתחושת הדחק שחש המתלונן מחמת איומי הנאשם ולא בכדי דיווח מיד לברזן על מעשיו המדויקים.
8. דברי המתלונן נתמכו בבחינת התנהלותו בזמן אמת, כפי שנלמדת מגרסת ברזן שטיפלה בנאשם, שלא נסתרה אף היא. זו העידה לפרוטוקול הדיון כי ביום אירוע כתב האישום, ניגש אליה המתלונן לאחר הריאיון שערך עם הנאשם וסיפר לה אודות מעשיו במהלך הריאיון, כפי שיוחסו לו בכתב האישום.